בסיום פרשתנו, פרשת כי-תצא מופיע הציווי שאנו מחויבים לזכור ולא לשכוח, למחות את עמלק מכיוון שעמלק "קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ".

המפרשים דנו בשאלה מהי המילה הזאת קָרְךָ, רש"י מביא שלושה פירושים למילה זו:
1. לשון מקרה.
2. לשון קרי וטומאה.
3. לשון קור וחום, שזה משל לעמלק שבא להילחם עם עם ישראל ראשון וכמו שאדם שנכנס ראשון לאמבטיה רותחת מקבל כוויה, אך הוא גם מקרר את האמבטיה. כך עמלק שנלחם איתנו ראשון קיבל מכה מאוד קשה והובס, אך הוא גם קירר אותנו ואחר כך שאר העמים פחות פחדו להילחם בנו.

נראה שרש"י רוצה להסביר לנו שסיבת שה' מצווה עלינו להילחם בעמלק בלי פשרות היא מכיוון שיש כאן נסיון פגיעה בשלושת היסודות של עם ישראל: לשון מקרה זו עבודה זרה, אין מי שמנהל את העולם אלא הכל במקרה. לשון קרי זה גילוי עריות שאמור לטמא את עם ישראל. ולשון קור שהם נלחמו וניסו להרוג בעם ישראל זו שפיכות דמים.

על זה הקב"ה לא מוכן לעבור בשתיקה, כשמנסים לפגוע בשורש של עם ישראל התגובה חייבת להיות עקירה מהשורש של הגורם שמנסה לפגוע ולכן הציווי הוא "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

גם כיום שאנו לא יודעים מיהם האומה העמלקית המקורית, עדיין אנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו עמלק על מנת לשמור על שלושת היסודות שלנו ולהקפיד שלא יפגעו. יחד עם החובה לפגוע ולהשמיד את העמלקים הנוכחיים שמנסים להשמיד אותנו, עם ה'.

שבת שלום,

מאת הרב משה פורת, רב מעייני הישועה בדרום.