👥 מישהו הולך תמיד איתי 👥

רגע לפני שמשה רבנו נדרש לפרוס בפני העם את פרשת הקללות הנוראה, הוא פותח דווקא בדברי ריצוי וחיבה:
"היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".
מדוע?

מסביר בעל ה"צרור המור", שמשה ביקש ללמד את העם דבר יסודי:

> "אמר להם אל תפחדו ואל תיראו מאלו הארורים. כי היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך. בקבלת אלו הקללות בשמחה. כאומרם אם תשים אשם נפשו. מה אשם לדעת אף ייסורים לדעת."

כמו שאת קרבן אשם אדם מביא על חטא שידוע שעשה, ולא על שוגג, כך הייסורים, כשאדם מפתח אליהם את המודעות הנכונה ומקבל אותם בשמחה, הופכים להיות סוג של קרבן המכפר על עוונות.

💡 וזהו סוד ה"המתקה":
כשאדם מכניס לתוך הכאב עצמו את קבלת הייסורים באהבה, הוא בוחר לצאת מהשקיעה בכאב,
ולהסתכל על המתרחש לא רק כחיסרון – אלא כניסיון.

במקום לחפש אשמים ולשקוע בהתבכיינות, הוא בוחר בהתבוננות –
בפשפוש במעשים ותיקון עצמי, ובגילויים של חסד ה' הנמצא גם בתוך הכאב והצער.

וכך למעשה, הוא הופך את הקושי לקשר ואת הכאב למפגש עם ה'.

🌿 המודעות לחסד היא המודעות לקשר
רעיון זה של הצרור המור סוגר מעגל נפלא עם סוף הפרשה.
בהמשך פרשת התוכחה, נותנת התורה סיבה לכל הקללות הללו:
> "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".

אם נדייק בהוראת התורה, נגלה שהתוכחה היא לא רק על חסרון השמחה,
אלא בעיקר על חסרון המודעות ל"רוב כל" – לחסד ה' הבא אלינו תמיד שהוא זה המביא לשמחה עמוקה.

וכך בעצם נבנית סימטריה מיוחדת היוצרת תיקון:
הקללות הגיעו מתוך חוסר מודעות לחסד מאת ה' בזמן השפע,
והתיקון מגיע על ידי קבלת הייסורים באהבה שהיא בעצם מודעות לחסד ה' שמתגלה תוך כדי הייסורים.
העוזרת לאדם להפוך את הקללה לברכה.

ואדרבה, בניית קשר כזו, שהיא מתוך הייסורים הופכת את הקשר לחזק יותר ובלתי מותנה.

אני מכיר בחסד ה' התמידי גם כאשר הוא נסתר ולא גלוי🙏

🎯 ולשנה החדשה
כל שנה יש לה את הברכות שלה ואת הקשיים שלה. התפילה שלנו היא, כמובן, שהשנה תהיה מלאה בברכות.
אבל אנו נשלה את עצמנו אם נבקש שלא יהיו קשיים בכלל.

בקשתנו מה' תהיה, אם כן, שנצליח לבחור ולהתמקד בחסד ה' הבא עלינו – גם בזמן שיש לנו "רוב כל", וגם בזמני הקושי והצער

✨ שהכול יהפוך למפגש ולקשר ישיר עם ה'.

מאת הרב אליה אמסלם.