השבת נקרא את פרשות מטות- מסעי, בתחילת פרשת מטות מרוכז עניין הנדרים ודיניו. הכלל היסודי והמרכזי אותו התורה רוצה ללמדנו בנדרים הוא "אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה'… לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה" לא לחלל את הדיבור שלנו, לא לזלזל בו ולחשוב שאין לו משמעות, ברגע שאנו מוציאים מילה מהפה היא קיימת בעולם ולכן עלינו לעשות ולקיים את אשר אנו מתחייבים. חז"ל במדרש מוסיפים למשפט לא יחל דברו משמעות נוספת, לא רק מלשון חילול אלא גם מלשון חולין, אל תעשה את דבריך חול. אנו יכולים ללמוד מכך דבר חשוב, בדיבור של האדם יש קדושה ואנו מצווים שלא לעשותו חולין. וצריך להתבונן ולהבין, למה הדיבור הוא כל כך קדוש? הרי על פניו נראה שהעיקר בחיים הוא המעשה ולאו דווקא הדיבור.
בפרשת בראשית כשמתוארת היצירה נקרא האדם 'נפש חיה' "וַיִּיצֶר֩ ה' אֱלֹהִ֜ים אֶת הָֽאָדָ֗ם… וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה" ובהמשך הפרק גם החיות נקראות 'נפש חיה', מכאן אנו יכולים לחשוב שאנו והבהמות זה אותו דבר- שנינו אוכלים ושותים, שנינו מפרישים אחר כך את אותו אוכל, שנינו מולידים ועוד. בא התרגום אונקלוס ובאופן מפתיע מתרגם את אותם מילים באופן שונה לחלוטין, אצל החיות הוא מפרש 'נפש חיה- נפשא חיתא' ואילו אצל האדם הוא מפרש 'נפש חיה- רוח ממללא' שבעברית זה רוח מדברת, זאת אומרת שהחיים של האדם ושל הבהמה שונים בתכלית, יתרון האדם על הבהמה זה היכולת לדבר, זה מהות האדם וזה כוחו.
במשנה מסכת ערכין כתוב "האומר בפיו יתר מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע" המשנה מסבירה לנו שמתוך שני החטאים העיקרים שעם ישראל חטא במדבר, אחד היה במעשה – חטא העגל ואילו השני היה בדיבור – חטא המרגלים, על המעשה ה' סלח ולעומת זאת על הדיבור אנו בוכים עד היום בכייה לדורות בימים אלו של בין המיצרים.
אנו צריכים להבין איזה כוח עצום יש לנו בפינו ובדיבור אדם יכול לפעול ולהשפיע בעולם לא פחות ואף יותר מאשר במעשים טכנים.
שבת שלום.
מאת הרב משה פורת, רב מעייני הישועה בדרום.