בפרשתנו פרשת שמיני מופיע אחד הסיפורים הקשים בתורה, עם ישראל מגיע ליום אליו חיכה והתכונן כל כך הרבה – יום חנוכת המשכן ודווקא בזמן שתפילתם של משה ואהרון מתקבלת והאש יורדת מהשמיים, מחליטים בני אהרון: נדב ואביהוא להקריב אש אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, בתגובה למעשה שלהם יוצאת אש מלפני ה' ושורפת אותם.
למרות שהם חטאו ונענשו מיד, בני אהרון זוכים להתייחסות מיוחדת של ה' כשהוא מתאר אותם כקרובים אליו וקדושים שנאמר עליהם "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" והמדרש עוד מוסיף שמשה מסיק מכך שנדב ואביהוא יותר קדושים ממנו ואהרון "אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".
צריך להבין למה הם נקראים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"? מסביר הרב שלמה קרליבך שיש את הקדושה של הכהן הגדול שהוא נכנס לקודש הקודשים וכשהוא מסיים להקטיר הוא יוצא משם, אבל יש מדרגה גבוהה יותר, המדרגה של נדב ואביהוא שהם נכנסים לקודש הקודשים ונשארים שם ולא יוצאים.
בעולם הזה אי אפשר לחיות במדרגה של הקודש ולהישאר שם, שכן אנו נוצרנו מעפר ואנו עשויים בשר ודם, אבל יש כאלה שהם במדרגה כל כך גבוהה והם נמצאים רק בתוך קודש הקודשים.
בתגובה למות בניו אהרון שותק "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" שתיקה זאת אינה עצירה מדיבור אלא דממה של קבלה ובחירה להשאיר את המצב בתחום שמעל להבנתנו האנושית, הבנה שאין שום דיבור שיכול להכיל את המציאות.
השבוע אנו נציין את יום הזיכרון לשואה, הרב קרליבך מוסיף שששת המיליונים מבני עמנו הם בבחינת נדב ואביהוא, הם נכנסו לקודש הקודשים. ואנו, אין לנו שום יכולת להבין דבר ממה שקרה שם ולמה זה קרה, כל שנותר לנו הוא רק להיות בדממה, דממה שצועקת "וקול דממה דקה ישמע".
שבת שלום, מאת הרב משה פורת, רב מעייני הישועה בדרום.