בתחילת פרשתנו פרשת וארא משה מספר לבני ישראל את החזון גדול שצפוי להם, הקב"ה הולך לגאול ולהוציא אותם ממצרים ולהפוך אותם לעמו ולהביאם לארץ ישראל. דברים אלו נאמרים בהגדה של פסח בתור ארבע לשונות של גאולה (בתוספת הלשון החמישית) שכנגדם תיקנו לנו חכמים את ארבעת הכוסות של ליל הסדר.
אנו בוודאי היינו שמחים אם היו מבשרים לנו שניגאל במהרה וכל צרותינו יפתרו, לכן לא מובנת תגובת עם ישראל 'וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה', אז מה אם עכשיו קצת קשה? קצת סבלנות עוד מעט הסבל נגמר ותהיו חופשיים. לעומת זאת עם ישראל פשוט לא מתייחס, כאילו זה לא נוגע אליו כלל.
אנו יכולים ללמוד מפה יסוד חשוב לחיים: בזמן שאדם שקוע בתוך הבוץ הוא אינו יכול לחשוב על דברים יותר גבוהים ונשגבים חוץ מלצאת מהבוץ שבו הוא נמצא, לדוגמא אי אפשר להצליח להסביר לאדם רעב או עייף משהו מסובך כמו דף גמרא או להבדיל תרגיל במתמטיקה, בשביל שהוא יקלוט הוא צריך קודם כל למלא את צרכיו. מה שמעסיק כרגע את בני ישראל זה העבודה הקשה עד כדי כך שהם בקוצר רוח כמו שרש"י כותב 'כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו', אין להם פנִיוּת לשמוע את משה למרות שהוא אומר להם את הפתרון לבעיותיהם.
בימנו יש לדברים אלו משנה תוקף, כיום עם התפתחות הטכנולוגיה וצריכת המדיה הרבה, פעמים רבות אנו מנסים ללמוד או ללמד את ילדנו ולא מצליחים ולא מבינים למה הדברים לא נקלטים. על פי מה שלמדנו ניתן להבין שהסיבה היא שנפשית אנו עדיין נמצאים בתוך הסרט שראינו אתמול בלילה או שבראש ילדנו עדיין יש את ההשפעה של מה שכרגע הם ראו באינטרנט, אז לאיפה יהיה אפשר להכניס את דף הגמרא כשהראש עכשיו מלא במשהו אחר?! לא יהיה ניתן לשמוע את משה כשאנו בקוצר רוח לדעת מה השתנה בדקה האחרונה בפייסבוק ובוואטסאפ.
שבת שלום וחודש טוב,
הרב משה פורת,
רב מעייני הישועה בדרום.