בעשרת הדיברות שבפרשתנו פרשת יתרו מופיע בדיבר הרביעי הציווי " זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" לעומת זאת בעשרת הדיברות בספר דברים מופיע הציווי עם שינוי במילה אחת " שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", הגמרא אומרת על שינוי זה "זכור ושמור בדיבור אחד" גם רש"י מביא תירוץ זה ואפילו רבי שלמה אלקבץ בשירו המפורסם 'לכה דודי' פותח במילים "שָׁמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד, הִשְׁמִיעָנוּ אל הַמְיֻחָד, ה' אֶחָד וּשְׁמו אֶחָד.."
הגמרא מסבירה שכוונתה במילים 'בדיבור אחד' זה שהקב"ה אמר את שתי המילים ביחד- 'דבר שאין הפה יכול להגיד ואין האוזן יכולה לשמוע'. בהסתכלות ראשונית התירוץ נראה כתירוץ טכני- לנו אין את האפשרות הזאת, אבל אם נעיין ברש"י מדובר בהסבר מהותי הרבה יותר, לכן הוא מביא כמה דוגמאות לפסוקים שסותרים אחד את השני כמו איסור שעטנז ומצוות ציצית שעושים אותה מתכלת והיא דוחה את איסור השעטנז ובסוף רש"י מביא פסוק "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי".
יש פה נקודה מהותית בכל סדר הבריאה והעולם- התפיסה האלוקית היא אחת, ה' יתברך תופס את כל המציאות גם אם היא מנוגדת בצורה שלמה, ורק אצלנו שאנו מורכבים מנשמה וגוף על מנת שנצליח להכיל את אותו גודל עלינו לפרק את הדיבר האלוקי לעשה ולא תעשה, ל'זכור' שהוא הרעיון העליון של השבת שהיא זכר למעשה בראשית ול'שמור' שזה ההתגלות המעשית של המצוות בעולם שזה זכר ליציאת מצרים.
את ההבדל הזה ניתן לראות בהמשך של הדיבר, אצלנו בפרשת יתרו " וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" לעומת ספר דברים שם כתוב "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה'… עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". בריאת העולם האלוקית לעומת יציאת מצרים שבה ה' עשה לנו נס, ברכה אלוקית מול ציווי.
שנזכה לחבר את שני חלקי השבת, הרעיון האלוקי הכללי שלה ביחד עם פרטי הדינים.
שבת שלום, מאת הרב משה פורת, רב מעייני הישועה בדרום.
