בפרשתנו פרשת האזינו משה רבינו עומד ביומו האחרון ומוסר לעם ישראל בשירה את כל שקרה ויקרה להם מבריאת העולם ועד אחרית הימים, בפסוק הראשון משה מציב את השמים והארץ לעדים ועָרֵבִים "הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי פִֽי", שהרי במידה ועם ישראל יחטאו כפי שמופיע בשירה הם (השמים והארץ) אלה שְיִפַּרעוּ מהם חס וחלילה על ידי עצירת הגשם ואי מתן היבול.
וצריך להבין לפשר השינויים בלשון בין השמים לארץ, למה לשמים נאמר בלשון האזנה ובלשון ציווי ואילו לארץ נאמר בלשון שמיעה ובדרך עקיפה (לא נאמר שִמעי אלא ותשמע)?
אלא שיש הבדל בין להאזין לבין לשמוע, כשאני מאזין אני עושה פעולה מעשית אקטיבית של רצון להבין ולקלוט את הנאמר, לעומת זאת כשאני שומע אני פסיבי שכן אני שומע את כל הרעשים הסובבים אותי וגם את הנאמר לי, קצת דומה להבדל בין לראות לבין להסתכל.
מסביר הרב רפאל שמשון הירש שעיקר הפניה של משה נעשית לשמים שכן הם אחראיים לכל מה שקורה כאן מבחינה פיזית: חום וקור, רוחות, גשם או ח"ו בצורת. לעומת זאת אל הארץ משה לא פונה ישירות שהרי היא סבילה ורק כתוצאה של פעולות השמים היא מגיבה, לדוגמא במידה ולא ירד גשם אז הארץ לא תוציא יבול.
בחג הסוכות הבא עלינו לטובה, אנו מֵצוּוִים לצאת החוצה מתוך הבית הפרטי שלנו ולא רק להסתפק בלראות ולשמוע מה שקורה בחוץ, אלא להסתכל ולהאזין, להביט, להתבונן ולהקשיב לכל המציאות שסביבנו ומתוך זה להגיע לשמחה השלמה בידיעה שיש מנהיג לעולם כמו שכותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".
מאת הרב משה פורת, רב מעייני הישועה בדרום.