בפרשתנו פרשת פנחס אנו נפגשים עם הקנאה, פנחס מקיים את הציווי שלמד ממשה ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" והורג את זמרי מנשיאי שבט שמעון ואת כוזבי המדיינית, בתגובה ה' משבח אותו ואף נותן לו ברית שלום וברית כהונת עולם.
לעומת זאת בהפטרת פנחס מסופר על אליהו הנביא שבורח להר סיני, שם ה' שואל אותו 'מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?' אליהו עונה לו 'קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ'. ה' כועס על קנאתו ומורה לו למשוח את אלישע לנביא במקומו.
ונשאלת השאלה מה ההבדל בין פנחס לאליהו שאת האחד משבחים ואת השני מגנים? ובכלל מה יחס התורה והיהדות לקנאה?
אלא שההבדל הוא שפנחס עושה הכל לשם שמים, אין לו שום נגיעה אישית, יותר מזה- הוא יכול היה רק להפסיד מהמעשה שלו ואף להיהרג אילולי הניסים שקרו לו. מה שאין כן אצל אליהו שכמעט הכל היה לשם שמים, אבל בכל זאת היה פה קצת אינטרס אישי שכן הוא אומר בסוף הפסוק 'וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי..'.
אנו למדים מכאן שיש מקרים מסוימים ביהדות בהם יש מקום לקנאה ולפעמים זו הדרך היחידה לפתור מצבים קיצוניים, אך יחד עם זאת מי שמעוניין לקנא למען ה', צריך לדעת שהוא יכול לעשות זאת רק אם זה מגיע בצורה שלמה שאין בה שום אינטרס אישי ולראיה אפילו אליהו הנביא ברגע שהוא מכניס טיפה של עניין אישי, ה' מיד פוסל את קנאותו ואומר לו שהוא אינו מעוניין יותר בנבואתו וכדי לכפר על הקיטרוג והקנאה על עם ישראל, הוא נצרך לסנגר ולהגיע עד היום לכל ברית מילה ולהוכיח שעם ישראל לא עזב את בריתו של ה'.
שבת שלום, מאת הרב משה פורת
רב מעייני הישועה בדרום.