בפרשיות השבוע ויקהל-פקודי מסופר על בניית המשכן בפועל, עם ישראל נרתם ותורם בעין יפה לבניית המשכן עד שהתורה מעידה ש'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה'.
ההתפעלות ממעשה זה קצת פוחתת כשאנו נזכרים בפרשה הקודמת, פרשת כי-תשא שגם שם העם מתנדב ומיד מתפרק מכל הזהב שעליו ונותן לאהרן שיוציא ממנו עגל זהב. הגמרא (ירושלמי) במסכת שקלים כבר נוגעת בסתירה זו באומרה 'אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו (עם ישראל), נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים'.
לא אצל כולם הייתה את בעיית הנתינה ללא גבולות, כשאהרן מבקש את הזהב לעגל הוא אומר לחוטאים תביאו לי את הזהב מנשותיכם אך הנשים לא מוכנות, אומנם היינו יכולים לחשוב שהסיבה שהן לא רצו להביא את הזהב הייתה קמצנות ולא צדיקוּת, אבל כשמיד לאחר מכן בפרשתנו אנו רואים שהתורה לא מסתפקת בתיאור כללי של התורמים אלא מדגישה שוב ושוב את חלק הנשים בתרומה למשכן ובבנייתו 'וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים… וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה" ומגדיל האבן עזרא ומסביר שהאנשים (גברים) באו בעקבות הנשים, אנו מבינים שהנשים לא היו 'קמצניות' אלא צדיקות.
מהסתכלות על שני המצבים האלו (העגל והמשכן) ניתן לראות שאצל הגברים היו כוחות נתינה עצומים אבל חסר היה להם את הניתוב הנכון לדעת מתי הנתינה היא טובה ומתי היא הרסנית, לעומתם נשות ישראל הצדקניות החל משרה אימנו שאומרת לאברהם 'גרש את האמה הזאת ואת בנה' ובהמשך רבקה שמכירה בהבדל בין עשיו ליעקב ואח"כ במצרים שלא ויתרו לגברים על המשך קיומו של עם ישראל, ידעו תמיד לעשות את ההפרדה הזאת בין טוב לרע ומתי החסד והנתינה באה ממקום אמיתי ונכון ומתי ח"ו להפך.
בעזרת ה' כמו שבניסן נגאלו אבותינו ממצרים בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כך נזכה ובניסן ניגאל במהרה וברחמים בזכות נשים צדקניות שבדורנו.
שבת שלום וחודש טוב,
מאת הרב משה פורת.