בפרשתנו פרשת ויגש מסופר על התוודעות יוסף לאחיו, יעקב מתרגש למשמע הבשורה ויורד למצריים לפגוש את בנו, והנה מגיע המפגש המיוחד והמרגש, אבל למרבה הפליאה היחס במפגש לא הדדי, יוסף נופל על צווארי אביו ובוכה אך יעקב לא נופל עליו ולא בוכה "וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל צַוָּארָ֖יו עֽוֹד".
לאור קושיה זאת רש"י מביא את המדרש שבזמן שיוסף בכה על יעקב, יעקב קרא קריאת שמע. וצריך להבין, למה יעקב קורא קריאת שמע דווקא באותה שעה, האם הוא לא יכל לקרוא לפני או אחרי?
רבי קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה) בדרשותיו שכתב בגטו ורשה מסביר את המילים 'עַל־צַוָּארָ֔יו' שהכוונה לעול המצוות שמונח על צווארם. יוסף בכה על צווארי יעקב על זה שהוא מוריד את עם ישראל למצרים ובעצם מכניס אותם לגלות והוא פחד שעול הגויים בגלות יגבר עליהם והם לא יצליחו לעמוד בעול המצוות, על זה עונה לו יעקב "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד" לעם ישראל יש מסירות נפש, וגם בגלות ובקשיים עם ישראל ישמור ולא יוותר על מסורת אבותיו.
ביום שלישי עשרה בטבת אנו מציינים את יום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה ובתוכם רבי קלונימוס, השואה הנוראה היא ההוכחה לצדקת דבריו של יעקב אבינו, אפילו בתוך כל החושך הנורא של השואה עם ישראל לא ויתר על מסורתו ושמר מצוות במסירות נפש עצומה, מסירות זאת היא מה ששמרה על עמנו ובזכותה זכינו מתוך אותו הסתר פנים לקום ולהקים את מדינת ישראל.
שבת שלום וצום מועיל,
הרב משה פורת, רב מעייני הישועה בדרום.