בפרשתנו, פרשת בלק אנו נפגשים עם דמותו המיוחדת של בלעם, מצד אחד איש במדרגה מאוד גבוהה שהגיע לנבואה ברמתו של משה רבינו ומצד שני איש רשע, מלא תאוות חומריות שמוּנע משנאה לעם ישראל.
לפני הפעם השלישית בה בלעם מברך את עם ישראל בעל כורחו הוא מקדים הקדמה קצרה "וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן: נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם". וצריך להבין למה בלעם נזכר לספר לנו שהוא סתום עין? ואיך קשור זה שהוא סתום עין לזה שהוא שומע את דברי האל ורואה את מחזה ה'?
אומר הכלי יקר בפירושו "כי כל סומא נקרא בלשון חז"ל סגי נהור לפי שהראייה הלבבית וסתם ראיית עינים מכחישים זה את זה ובהתחזק אחד מהם יחלש השני, על כן הראייה השכלית הפנימית גדולה אצל הסומים כי לא יטרידם הראות הגשמי". לאדם יש שתי ראיות, ראיה גשמית וראיה רוחנית והן סותרות אחת את השנייה וכשאחת נחלשת השנייה מתחזקת ולכן בלעם מדגיש, לפני הברכות המעולות ביותר על עם ישראל, שהיכולת שלו לראות את מחזה ה' זה בזכות שהוא עיוור חלקית, בזכות שהראיה הגשמית שלו פגומה הוא מצליח לראות בצורה רוחנית כל כך גבוהה.
להבנת הרעיון אפשר להמשיל את זה לשני אנשים שיכולים לבקש בקשה משר חשוב, האחד ב"ה שבע ולא חסר לו דברים גשמיים הוא מבקש תפקיד חשוב ומקבל אותו ואילו השני הוא אדם רעב ולכן הוא מבקש אוכל, אומנם גם הוא מקבל את מבוקשו אבל הוא מפסיד רווח גדול בהרבה. כך גם אצלנו כשאנו עסוקים בדברים הגשמיים אין לנו פניוּת להתעסק ברוחניות ולעומת זאת אם אנו שמים פחות דגש על העניינים הגשמיים אנו יכולים לפתח את החושים הרוחניים שלנו הרבה יותר.
על פי זה ניתן להבין את המנהג לעצום את העיניים בשעת קריאת שמע, כמו כן ראינו זאת אצל גדולי עולם בדורותינו כגון הבבא סאלי והרב מרדכי אליהו זצ"ל שהם מאוד הקפידו על שמירת העיניים ולא השתמשו בחוש הראייה לקרוב ובזכות זה זכו לראייה למרחוק.
שבת שלום.
מאת הרב משה פורת, רב מעייני הישועה בדרום.